יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

ביקורת - האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות - אסף ציפור

האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיותהאם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות by אסף צפור
My rating: 5 of 5 stars

אחד הספרים הישראלים היותר מעניינים ומיוחדים שיצא לי לקרוא לאחרונה.
אסף צפור משלב אלמנטים של מד"ב, מתח (על גבול הפילם נואר) וספרות מקצועית על רפואה סינית ביד אמן. אין לי מושג אם מה שכתב לגבי הדיקור מדויק, אבל אני מרגיש שלמדתי המון על התחום. בנוסף, בניית העולם מאוד פרטנית והייתי שמח ללמוד עוד על העולם ועל ישראל המתוארים בספר.
מעבר לכל האלמנטים הטכניים יש כאן סיפור אנושי יפהפה ומרגש עם דמות ראשית נוגעת ללב ודמויות משנה מעניינות וייחודיות.
ממליץ בחום ומקווה שיהיו עוד הרבה ספרים כאלה בארץ.

View all my reviews

יום שישי, 16 באוגוסט 2019

היו זמנים באמצע הקיץ - הסרטים החדשים של ארי אסטר וקוונטין טרנטינו

שתי אגדות מודרניות שלוקחות את הצופים למקומות שונים ביותר

"חברת קדושים היא גן עדן, וההפך הוא גיהנום. חברת קדושים מרוממת את הנפש, משכינה שמחה בלב והשפעתה מהדהדת במשך שבועות. חברה רעה משפיעה גם היא למשך שבועות אך בכיוון הפוך." מתוך
המידות על פי שרי טאילאנג סוואמי

בשבוע האחרון יצאו בארץ שני סרטים מדוברים מאוד. שניהם עוסקים בקומונות רצחניות של היפים חובבי סמים וסקס, שניהם מתרחשים ברובם באור יום, האורך של שניהם כשעתיים וחצי, שניהם יכולים להצטייר כאגדות, ושניהם מגיעים מבמאים ויוצרים מוערכים ביותר, אך ההבדל ביניהם תהומי כמו גן עדן וגיהנום. הסרטים הם היו זמנים בהוליווד של קוונטין טרנטינו ו-מידסומר של ארי אסטר
נתחיל עם הטוב.
היו זמנים בהוליווד הוא מכתב, או שיר אהבה להוליווד של שנות החמישים והשישים, ליוצרים, לשירים ובעיקר לשחקנים שהרכיבו אותה. טרנטינו מפנה לראשונה בקריירה שלו את אור הזרקורים לכיוון ממנו הם יוצאים ומערבב בדיה ומציאות בסיפור על שתי דמויות פיקטיביות (בגילום ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט) ואחת אמיתית (שרון טייט בגילום מרגו רובי), שמציגות את הצדדים הפחות זוהרים של עיר האורות.

מרגו רובי בתור שרון טייט
למרות תחושת העולב או המרמור של הדמויות, קיימת בסרט אנושיות רבה המתפרצת בשיאה בפינאלה המרשימה. במהלך הצפייה חשבתי על כך שכנראה הנישואין לדניאלה פיק (שמגיחה לתפקיד קטנטן) ריככו את טרנטינו והוציאו ממנו את מיטב האהבה הגדולה לקולנוע שתמיד הייתה לו, ללא הציניות והאכזריות שהורגלנו אליה, גם אם היא מבליחה לרגעים ספורים.
ועכשיו למרושע.
לפני כמה חודשים הייתי אמור ללכת עם אחי לסרטו הקודם של ארי אסטר, תורשתי. בעקבות מחלה לא הלכתי לסרט, אך לקראת הסרט החדש השלמתי את הצפייה באור יום בבית ומסתבר שזה היה רק לטובה. אמנם הסרט לא כולל יותר מדי הקפצות והבהלות, אבל הדימויים החולניים ותחושת הרוע ליוו אותי עד לרגע שבו התיישבתי בקולנוע ועל המסך נפרס ציור המתאר את עלילת מידסומר. אם חשבתי שהטירוף של תורשתי הוא קיצוני ומטריד ובטוח אי אפשר להתעלות עליו, ציפתה לי הפתעה מאוד לא נעימה.
מידסומר מתאר את מערכת היחסים הקלוקלת של זוג צעיר, ומתחיל ביום הנוראי ביותר בחייה של הצעירה, דני. בן זוגה כריסטיאן, שמצטייר כאדם חסר עמוד שדרה ולא אמין, מתכנן להפרד ממנה, אך לאחר המאורע המזעזע נשאר איתה. הוא אפילו מזמין אותה להצטרף לטיול חבר'ה לשוודיה, לפסטיבל שעורכת המשפחה של אחד החברים.
מה שמתחיל כיורו טריפ ממשיך כאיש הקש, סרט הפולק-אימה משנת 1973.
מכאן והלאה יהיו הרבה מאוד ספויילרים לשני הסרטים, לתורשתי ולמשחקי הכס. ראו הוזהרם!
בינתיים הנה הטריילר לסרט החביב.


מהרגע שבו מתגלה הטרגדיה של דני במידסומר החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם בקולנוע - לעצום את העיניים. הבנתי מה אני עומד לראות, והחלטתי שאני לא רוצה לקחת איתי את הדימוי הזה. בהמשך הסרט היו עוד כמה שוטים של גועל, ולמרות שעצמתי את עיני שוב, הם עדיין הצליחו לחמוק פנימה ולא הניחו לי למשך מספר ימים.
בנוסף, תחושת הרוע שליוותה אותי הייתה קשה, במיוחד מעצם העובדה שארי אסטר הוא אמן גדול. הצילום, העריכה, המוזיקה ועריכת הסאונד ומעל הכל הבימוי, התחקיר, העיצוב האומנותי והמשחק, גרמו לי להתחבר רגשית לדמויות ולזוועות שפוקדות אותן.
היה לי ברור שאני עומד לראות סרט על קבוצת צעירים שנרצחת על ידי קומונה, אבל הדרך בה החברים מתאבדים ורוצחים, היחס שלהם לסקס ולמוות, והבנאליות של הרוע העכירו את שלוותי.
בלילה הראשון לא נרדמתי עד חמש בבוקר וגם אז התעוררתי פעם בכמה זמן עם זכרון של פרצוף מרוטש או גוויה שעברה התעללות והפכה לפסל חולני.
בלילה השני ראיתי את הסרט המקסים Missing Link, ועדיין הדכדוך והיאוש ליוו אותי למיטה.
בימים הבאים המצב השתפר בזכות הרבה מדיטציות ומחשבות מכוונות למקומות חיוביים, אבל גם עכשיו, שבוע לאחר הצפייה עדיין קופצים אימג'ים כאלה ואחרים, או שאלות על המהות של הסרט, ובתור בונוס החלו להופיע גם דימויים מתורשתי.

עזר להפיג את הזוועות

שני הסרטים של אסטר מציגים דמות נשית ראשית הנמצאת במצוקה נפשית קשה, שלא מצליחה לבטא את עצמה ולמצוא את מקומה בעולם. בשניהם מופיעים טקסי קורבן הכוללים עיוות של גופות, הנערכים על ידי קבוצות זדוניות אשר שולטות בדמויות באמצעות חומרים פסיכו אקטיביים וכישופים. שני בני הזוג אצל אסטר נשרפים בעודם בחיים בעקבות פעולות של הגיבורה, ושני הסרטים גורמים לנו להרגיש שמישהו צופה בנו, יודע יותר טוב מאיתנו מה עומד להתרחש ומכוון את מעשינו לסוף הנורא והבלתי נמנע.
במידסומר אנחנו מלווים את תהליך ההתדרדרות של דני כמעט לגמרי מנקודת מבטה, למעט מספר רגעים ספורים בהם אנחנו נמצאים עם בן זוגה, כריסטיאן. לאחר שכריסטיאן נאנס לשכב עם אחת מבנות הקומונה, אחד מהחברים האחרים מסמם אותו ועוצם את שתי עיניו. רגע לאחר מכן, חברה אחרת פוקחת את שתי עיניו ואומרת לו שהוא לא יכול לזוז ולא לדבר, קצת כמונו הצופים, שנאלצים לראות את דני, שהפכה להיות מלכת הקיץ ועטופה בפרחים (עוד משהו שהסרט גרם לי להרתע ממנו), בוחרת בו בתור הקורבן האחרון של הפסטיבל.
הרמזים המטרימים נמצאים מהפריים הראשון של הסרט, והרבה מההתרחשויות שקורות ברקע מעידות על מה שיקרה בהמשך, ולמרות הכול, הרגשתי מזועזע מהעובדה שהסרט מסתיים עם דני שעומדת מול בן זוגה העולה בלהבות בתוך תלבושת של דב ומחייכת חיוך מטורף.
יותר מזאת, ברגע שהמסך החשיך מילאו את האולם מחיאות כפיים סוערות וניסיתי להבין מה קרה פה.
האם אני זה שלא בסדר?
הרי עברנו ביחד מסכת התעללות מסוגננת בידי קבוצה שאמנם לובשת לבן, אבל מלאה אופל בפנים. קבוצה שכתבי הקודש שלה הם בסך הכול פירוש שהחברים הבכירים נותנים לקשקושים של הנביא המעוות, שהוא תוצר של גילוי עריות מכוונים. קבוצה שטוענת שמטרתה הסופית היא להתאחד עם הטבע, למרות שהמעשים שהיא עושה לא מתרחשים בשום מקום בעולם החי. קבוצה שמקריבה את כריסטיאן, הנוצרי, שהפשע שלו הוא היותו בן זוג לא מתחשב.
איך אפשר להצדיק רוע שכזה ועוד למחוא לו כפיים?
חשבתי על הקשר בין דני של מידסומר לדני בלונדינית אחרת, שהופכת בהדרגה למלכה ולאחר הכתרתה מעלה באש חפים מפשע, שהיא חלק משושלת הידועה בטירוף שלה ושבן זוגה הבוגדני מתקשה להפטר ממנה.
כן, אני מדבר על דאינאריז "פרי-סער" טארגאריאן, אם הדרקונים והיורשת ה"אמיתית" לכס הברזל.

דני ודני, בלי אמא

יש רק הבדל אחד קטן. דני ממשחקי הכס לא שורדת, מכיוון שברור לכולם שהמעשים שלה הם פשעים חמורים ואסור לתת לה להפוך למלכה אמיתית, בעוד דני ממידסומר, רק מתחילה את השלטון שלה, בדיוק כמו הרוח הזדונית שנכנסת לגופו של הבן בסיום תורשתי.
הרוע מנצח אצל ארי אסטר, שזו בחירה לגיטימית, אבל למה אנחנו לא לומדים לקח או מקבלים שיעור על המחיר הקשה שלו?
ההשערה המאוד לא מנומקת שלי היא שארי אסטר, כמו רבים מבני דורי, פשוט עברו את סף הגירוי ולכן מנסים דרכים חדשות להתרגש, גם אם במחיר זעזוע עמוק ועל חשבונם של אחרים.
עד לפני כעשור אהבתי מאוד סרטי אימה (ואפילו כתבתי והתחלתי לצלם אחד עם שני חברים), אך בשנים האחרונות אני מרגיש שאני כבר לא צריך את הזוועות הללו. יש יותר מדי מהן בחיים האמיתיים. למעט יצירות מופת שאני מקבל עליהן המלצות (וספרים של סטיבן קינג ובנו ג'ו היל), אני כבר לא צורך אימה, ומידסומר גרם לי למחוק מרשימת הצפייה שלי כמה סרטים שחשבתי שאצליח לעמוד בהם.
לא עוד.
אחרי הימים והלילות הרדופים חשבתי שכבר לא אצליח להנות מהאמנות השביעית.
ואז הגיע טרנטינו.
גם להיו זמנים בהוליווד נכנסתי בחשש, מכיוון שידעתי שהסרט עוסק בין היתר בצ'רלס מנסון והרצח של שרון טייט וחבריה. אמרתי לעצמי שאם צריך אעצום עיניים.
לא היה לי מושג שהן ישארו פקוחות לרווחה כדי לספוג את היופי של הוליווד בשנת שישים ותשע. נהנתי מהאהבה והכבוד של טרנטינו לקולנוע, למוזיקה ולטלוויזיה של התקופה, לגיבורי התרבות שלו ולדור הבא של הוליווד - הקומונה של מנסון מורכבת מהבנות של אנדי מקדואל, אית'ן הוק ואומה תורמן, קווין סמית' ועוד.

כבוד למוזיקה של התקופה

הרבה מבקרים את השוטים הארוכים וחסרי המשמעות לכאורה. היה רגע שגם אני אמרתי לעצמי - אני פשוט נוסע באוטו עם בראד פיט ומקשיב למוזיקה. אבל האמת? לא היה אכפת לי לבלות איתו עוד כמה דקות כאלה.

באוטו עם בראד פיט
בניית המתח לקראת הרצח שביצעה כנופיית מנסון עבדה מצויין וכל פעם שמרגו רובי הופיעה על המסך ליבי נכמר מהסוף הנוראי שלה, ולכן שמחתי לראות שכמו בכמה מסרטיו הקודמים, טרנטינו בחר לתת סוף אחר לסיפור. סוף שמגיע מעולם האגדות ואומר לנו, אולי בזכות האומנות נוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר.
כמובן שהקרשנדו כולל אלימות גרפית ואפילו שריפת אנשים חיים, אבל הכוונה שונה לגמרי.
גם במידסומר הסוף מלא באש, אבל אצל טרנטינו היא מופנית כלפי הרוע, היא לא חלק ממנו, היא אש של אהבה, לא אש של שנאה וטירוף.
לסיכום, הסיוט של מידסומר העביר אותי שבוע של גיהנום, והיצירה של טרנטינו החזירה אותי לגן עדן.
אני באמת חושב שהבת של צביקה פיק הוסיפה טוב לעולם ושארי אסטר פשוט צריך חיבוק חזק.

יום חמישי, 30 במאי 2019

הולכים לעיבוד - 3 סדרות חדשות

הרבה זמן לא כתבתי כאן.
תמיד טוב לחזור, ובשאיפה הפעם זה יהיה יציב יותר.
מה גרם לי לשבור את השתיקה?
סוף שבוע אחד ושלושה עיבודים למקורות מאוד אהובים!
יצא ששלושתם מגיעים מעולמות האימה, אך כל אחד לוקח זווית אחרת של הז'אנר.
אני לא מתחייב על התוצאה הטלוויזיונית, כי חוץ מטריילרים לא ראיתי כלום, אבל כן חותם על המקורות.

הראשון והכי מדובר הוא Good Omens, המבוסס על ספרם האדיר של ניל גיימן וטרי פראצ'ט.


את הספר קניתי אי שם בשנות התשעים המוקדמות. התחלתי לקרוא אותו כמה פעמים, אבל אף פעם לא הצלחתי לסיים את העמוד הראשון והוא שכב אצלי בבית במשך 15 שנים. לפני הטיול השני (והכי משמעותי) שלי להודו עברתי דירה ומצאתי את הספר מעלה אבק על מדף. לקחתי אותו במטרה לקרוא או להשאיר אותו על ההימלאיה. יום גשום אחד הכוכבים הסתדרו בצורה הנכונה ופתחתי אותו שוב, והפעם לא עצרתי עד העמוד האחרון.


בלי שום בעיה הוא הפך לאחד הספרים האהובים עלי, ומראה איך שני סופרים מוכשרים יכולים לעבוד ביחד ולהוציא את המיטב משניהם. ההומור הבריטי היבשושי של פראצ'ט ותפיסת העולם הייחודית של גיימן משרתים את הסיפור על האפוקליפסה, על המלאך עזריפל והשד קראולי שיוצאים למנוע אותה ביחד, ועל מה זה אומר להיות אנושיים.
הקאסט של העיבוד כולל כמה שמות גדולים כמו דיוויד טננט, מייקל שין, ג'ון האם, מירנדה ריצ'רדסון, וניק אופרמן, ונראה כמו עיבוד נאמן מאוד למקור. 



NOS4A2 הוא ספר של ג'ו היל, הבן של סטיבן קינג ואחד הסופרים הכי מעניינים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. היל לוקח את ז'אנר הערפדים למקום מאוד מיוחד שכולל רולס רויס מרושעת, ילדים מטרידים וחג מולד מהגיהנום. מה שנקרא, התפוח לא נפל רחוק מהעץ. בתור חובב קינג אני יכול להגיד שהיל כותב מאוד דומה לאביו (עם אזכורים לתרבות הפופ של ילדי השמונים והתשעים), ובאחרית הדבר הוא מספר על טיול אופנועים שהשניים עשו יחדיו, בו היל הבין שהוא נועד לרכב לצד אביו בדרכים בהן הוא נסע לפניו. מקום לא רע להיות בו.


אני לא מזהה אף פרצוף מוכר, למעט את הנבל חובב שירי חג המולד, אותו מגלם זכארי קווינטו (סיילר וספוק!). יהיה מעניין לראות לאן הוא לקח את הדמות.


הפעם הראשונה בה נתקלתי ב-Swamp Thing הייתה בסרט האייטיז, ממנו אני זוכר בעיקר את היצור הירוק שמגיח ממעמקי הביצה כדי להציל מישהי. ואת העולם. עם השנים קראתי את הגרסה של אלן מור ואת זו של סקוט סניידר (שרצה במקביל ל-Animal Man של ג'ף למיר ועשתה איתה קרוס אובר אדיר) ואני יכול להגיד שמדובר בדמות עם מיתולוגיה עשירה והמון פוטנציאל להזהיר אותנו מפני סכנות הסביבה בדרך לא שגרתית. 


באתר של הוצאת הספרים תור עשו כתבה על כמה גלגולים של דמות שומר היערות הירוק, ואני מקווה שהגרסה החדשה אותה מפיק ג'יימס וואן (המסור, אקווהמן) תכנס לפנתיאון.

כדי לסיים עם חיוך, הנה מה בשקית שלי, הסדרה המצויינת של חנות התקליטים אמבה בסן פרנסיסקו (אותה העתקתי בלי בושה  לפני כמה שנים ביחד עם אנשי האוזן השלישית), והפעם בכיכוב דאף מקיגן שנראה כמו איש חמוד ביותר ועושה חשק להקשיב לפרינס ופאנק מקליפורניה של שנות השמונים.


ולסיום סיומת, הנה טריילר לסדרה (שהיא רימייק? המשך? פריקוול?) The Dark Crystal, מבית היוצר של ג'ים הנסון זצ"ל.
סוף שבוע נעים!

יום שני, 8 באוגוסט 2016

ביקורת - אגם הצללים של רוני גלבפיש


אגם הצלליםאגם הצללים by Roni Gelbfish
My rating: 5 of 5 stars

בלי שום ספק מדובר באחד מספרי הפנטזיה הכי טובים שיצאו מכאן.
תכלס קניתי את הספר כי השם נראה מעניין וכשאחזתי אותו בידי העטיפה גם אמרה לי שכדאי להשקיע בו, וכמה שמחתי שהחלטתי ללכת עם הלב.
שתי התאומות הג'ינג'יות יערה ותמר חוות משבר גיל התבגרות מיוחד מאוד. אולי זה קשור לעובדה שהן בנות סהר בעלות כנפיים, אולי זה קשור לכך שהן גרות ב(סוג של) קיבוץ קסמים מעל הכנרת ואולי זה פשוט כי הן בנות 13 ולכל אחת ואחד הגיל הזה מוזר ומבלבל.
לא אמשיך עם פרטי עלילה, עולם וקסם (גלו אותם בעצמכם, הם מדהימים) אך כן אכתוב על יכולת הכתיבה המצויינת של רוני גלבפיש.
הספר יכול להפוך ישר לספר לימוד לכתיבה ספקוליבית וכתיבה בכלל: נדמה שכל שורה מקדמת את העלילה או מספרת משהו על הדמויות, ולפי קורט וונגוט, זה בדיוק מה שהן אמורות לעשות.
התכוננו להכנס לעולם מוכר אך שונה, לתיאורים מרגשים של נופים ארץ ישראלים, של צמחים, בעלי חיים ועוד כל מיני יצורים קסומים ושל שתי נערות אדמוניות שיכנסו עמוק לתוך לבבכן.

View all my reviews

יום שישי, 16 באוקטובר 2015

הקנטוס של היפריון

מכירים את זה שמישהו אומר לכם שאתם צריכים לקרוא ספר (וגם לראות סרט, לשמוע אלבום או לחוות משהו לצורך העניין), אתם מסתקרנים מדבריו (או דבריה), אומרים לעצמכם שתקראו וזה פשוט לא יוצא, אבל ברור לכם שברגע שתעשו את זה, משהו טוב יקרה?

לפני בערך 15 שנים חברי הטוב מתן אמר לי שאני ממש (אבל ממש) צריך לקרוא את היפריון ושלושת ההמשכים שלו - נפילת היפריון, אנדמיון ועליית אנדמיון (הידועים בשם הקנטוס של היפריון), ושהוא נוהג לקרוא את כולם (וגם את שר הטבעות, דרך אגב) פעם בשנה. למרות שמתן לא הוסיף פרטים מעבר, סימנתי את הסדרה ברשימת ה-"צריך לקרוא" שקיימת בראשי והמשכתי בחיי כרגיל.

באביב האחרון עצרתי בחנות יד שניה לספרים וקניתי את הספר הראשון בסדרה - היפריון. המוכר אמר לי שאני עומד להיות מרותק ומתן איחל לי בהצלחה ואמר שזה המדע הבדיוני הכי טוב שאקרא בחיי. אמרתי לו שיקח עוד קצת זמן כי אני באמצע שני ספרים אחרים והוא אמר שזה לא משנה, כי גם עוד שני ספרים זה עדיין יהיה המדע הבדיוני הכי טוב שאקרא בחיי. חייכתי והמשכתי לקרוא את אותם שני ספרים. הם היו לא רעים, אך לא קרובים ללהיות הכי טובים שקראתי מז'אנר כלשהו, ולכן החלטתי סוף סוך להקשיב לעצתו של מתן ופתחתי את העמוד הראשון של היפריון.

ואו.

הקונסול של ההגמוניה יושב בספינתו ומנגן על פסנתר סטיינווי בעוד הוא מרחף מעל כוכב לא ידוע. שיחה חשובה מפריעה לשלוותו וקוראת לו להתייצב למשימה דחופה - להוביל משלחת לכוכב המרוחק והמנותק היפריון. מטרת המשלחת? לא ידועה. הרכב המשלחת? על כך בדיוק יסופר בספר הראשון בסדרה - היפריון.

תמונה - Nathan Spotts

הספר בנוי בצורה דומה לדקמרון של בוקצ'יו - בזמן הנסיעה ליעד על כוכב היפריון, כל אחד מחברי המשלחת מספר את סיפורו האישי ואת הקשר שלו לכוכב המסתורי. כל סיפור מרתק יותר מקודמו, וכל אחד כתוב בז'אנר אחר (יומן מד"ב, מד"ב נואר, מד"ב צבאי ועוד מד"בים) וכולם כוללים קשר חזק לכוכב ולדמות מסוכנת ומעורפלת - השרייק, תפלץ מתכת משונן בעל ארבע ידיים המופיע בלי התראה ובדרך כלל שוחט כל מי שנמצא בסביבה. כל סיפור מקדם את העלילה וחושף עוד צדדים בדמויות, בעוד סיפור המסגרת עוזר למקם אותן בקו העלילה הכללי ולוקח אותן קרוב יותר לקברי הזמן המסתוריים בלב ערבות היפריון.

הספר נגמר באמצע העלילה, עובדה שגרמה להרבה קוראים להתעצבן (ובצדק) ולי לשמוח, כי עוד לפני שסיימתי לקרוא אותו הזמנתי מחו"ל את שאר הספרים ולכן המשכתי ישר לספר הבא - נפילת היפריון.
חשוב מאוד - מכאן ואילך עומדים להיות ספוילרים קשים ביותר, ולכן המשיכו בזהירות.
ורק כדי שלא תקראו בטעות משהו שלא תרצו, הנה העטיפה של הספר השני.

העטיפה המקורית - Gary Ruddell

נפילת היפריון ממשיך את עלילת הספר הראשון בדיוק מהנקודה בה הוא נגמר. החבורה נמצאת ליד קברי הזמן המסתוריים ומנסה להבין את מהותם ואת מטרת מסעם המסתורי והעקוב מדם. בינתיים, בצד אחר של היקום, אנו פוגשים בסייבריד (רובוט בעל תודעה) ג'ון קיטס, אשר חולק את תודעתו של המשורר הבריטי בן המאות ה-18 וה-19 שכתב את הפואמה היפריון. קיטס (הרובוט, לא הבריטי) משמש כמתעד הרשמי של ההגמוניה הבין גלקטית באחד מהרגעים הכי קריטים בתולדותיה - ערב המלחמה עם המנודים. מיהם המנודים? מדוע הם תוקפים? מה קורה עם החבורה על היפריון? מהם קברי הזמן ולמה השרייק עומד על העטיפה? תצטרכו לקרוא את הספר על מנת לדעת.


ראול אנדמיון הוא הגיבור של הספר השלישי בסדרה הקרוי על שמו - אנדמיון (ולקוח מפואמה נוספת של קיטס). במיתולוגיה היוונית, אנדמיון הוא צייד, רועה צאן ומלך, ובספרנו אנו פוגשים את הבחור הצעיר בעודו משמש כמדריך צייד על כוכב היפריון לעשירים בין גלקטיים שרוצים להרוג חיות לשם ההנאה. בעקבות מאורע חריג בעת מסע צייד, ראול פוגע באחד העשירים ונידון למוות אמיתי וסופי (כפי שתלמדו, בעולם של היפריון מוות הוא לא תמיד סופי). בדרך מוזרה ראול מתחמק מהמוות על ידי דמות מסתורית השולחת אותו למסע - להציל ילדה שתגיע לאחד מקברי הזמן, ומיועדת להציל את האנושות. המשימה מסתבכת וראול, אאניה (הילדה) ובטיק, אנדרואיד כחול, נוסעים למסע ביקום על חללית ישנה, שטיח מעופף ורפסודה (ולמרות מה שמצוייר על העטיפה - בלי השרייק). מול החבורה ניצב הכומר-גנרל פדריקו דה-סויה, הידוע ביעילותו, אך גם באנושיותו, שתי תכונות שיגרמו לדה-סויה להרבה קונפליקטים פנימיים וחיצוניים. לעומת הספר הראשון בסדרה, אנדמיון סוגר את הסיפור, אך משאיר פתח לספר הבא.


עליית אנדמיון, הספר שחותם את הסדרה מתחיל כמה שנים לאחר עלילת אנדמיון. ראול, אאניה ובטיק חיים את חייהם בידיעה שיום אחד יאלצו להתמודד עם המציאות, ונחשו מה? היא אכן מגיעה, ובכל הכח. אאניה שולחת את ראול למסע בין כוכבי דרך פורטלים (שנזכרו בספרים הקודמים) ויוצאת למסע משל עצמה. הכומר-גנרל דה-סויה גם הוא כאן ואני באמת לא רוצה לכתוב על העלילה, כי כל מה שאכתוב יהיה ספויילר מטורף לשאר הספרים בסדרה. אומר רק שבמהלך המסעות של הדמויות השונות אנחנו עושים מעין סיכום לסדרה המופלאה הזו, פוגשים בדמויות חדשות וישנות, מבקרים במקומות שמזכירים את דהארמסלה בהודו, את פסגות טיבט, ועולמות אורגניים שרק הזכירו לי כמה דן סימונס גאון. הסוף? אחזור על דברי, תקראו ותדעו, אני לא אספר לכם.

הקנטוס של היפריון היא אחת מסדרות המד"ב הטובות ביותר שקראתי בחיי ודן סימונס המיומן מעביר אותנו בין עולמות, זמנים, מצבי תודעה וז'אנרים בצורה מותחת, ולעיתים משעשעת. מה תמצאו כאן? דיונים פילוסופיים על מדע, אמנות, דת, אנושיות ומוסר, עולמות מגוונים, יצוריים שמיימים, מחשבים מתוחכמים, אנדרואידים אנושיים להחריד, סיפור מסגרת מהודק, סצנות אקשן בין חלליות, ארציות ושמיימיות, דיאלוגים ומונולוגים שנונים וקצת יותר מדי פרטים לפעמים.

תוך כדי הקריאה נתתי את הספרים לחברי לעבודה גלעד וכמעט מדי יום מצאנו את עצמנו מדברים על החבורה המקורית, על ראול, אאניה ודה סויה, על ג'ון קיטס המקורי והסייבריד ועל הלילות שכל אחד מאיתנו בילה בקריאה. לפני כמה ימים, כאשר גלעד סיים לקרוא את הסדרה, ישבנו ודיברנו על משמעות הסדרה מבחינתנו, על החלקים שאהבנו יותר ופחות ועל החיים עצמם. 

השחקן בראדלי קופר, הבמאי טוד פיליפס (אולד סקול, בדרך לחתונה עוצרים בווגאס ועוד), התסריטאי איתמר מוזס (אימפריית הפשע) והמפיק גרהם קינג (השתולים) אמורים לעבד את היפריון לסדרה בערוץ סייפיי האמריקאי, במהלך שכולל גם עיבודים לסדרת אקספנס של ג'יימס ס א קורי (אי שם למעלה ברשימת הקריאה שלי), לסדרת הפנטזיה המופתית של לב גרוסמן, הקוסמים, ולקלאסיקות עולם חדש מופלא, של אלדוס האקסלי וקץ הילדות של ארתור סי קלארק (הספר הבא שאני מתכנן לקרוא).

מאז שסיימתי לקרוא את הסדרה המלצתי עליה לחבר טוב ולאחי לקרוא את היפריון ואמשיך להפיץ את השמועה לכל אדם בעל אינטליגנציה גבוהה, דמיון רב ואהבה לחיים, אולי שלושת האלמנטים שעושים את הקנטוס של היפריון ליצירת המופת שהוא.

יום שלישי, 17 במרץ 2015

הצביעו חודורובסקי!


ברצינות.
נשארו רק עוד ארבעה ימים לסוף מסע המימון בקיקסטארטר של הסרט החדש של אחד מענקי הקולנוע, וכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להיות שותפים למסע הרוחני הקולנועי שהוא סרט של חודורובסקי.


אלחנדרו חודורובסקי, למי שלא מכיר, הוא במאי, שחקן, סופר, מוזיקאי, קוסם, קורא בקלפים, מטפל בשיטה שהמציא (פסיכו-מאגיה), במאי ויוצר תאטרון, כותב קומיקס ואיש מרשים בהחלט.
הרומן שלי איתו התחיל לפני כעשור כשחברי הטוב מתן ארגס, בהשראת איתן רדושינסקי (AKA איתן פיקוק), המליץ שאצפה בסרטיו של חודורובסקי, או כמו שהוא קרא להם - "בית ספר לקולנוע".
צדקו החברים.
תוך מעט מאוד זמן בלעתי את כל הסרטים, הקומיקסים, הראיונות והכתבות שיכולתי לצרוך על האמן ובשנה שעברה שמחתי לראות אותו חוזר לתודעה עם "חולית של חודורובסקי" וחוזר לעשיה עם "ריקוד המציאות" ועכשיו עם הסרט החדש, "פואטיקה ללא סוף".
בסרט החדש עתידים להשתתף רוב בני משפחתו של חודורובסקי, וגם אתן ואתם, אם תהיו בענין.
נכון,
הסרט כבר מומן, אבל כל דולר שאנחנו ניתן יעזור לחודורובסקי ולבני משפחתו ושותפיו לסרט לגרום לפרוייקט הזה להיות קצת יותר טוב וקצת יותר משתלם.
מעניין לראות שחודורובסקי מבקש מעט כסף יחסית ובינתיים עבר את הסף רק באחוזים ספורים, לעומת הפרוייקט החדש של אלן טודיק ונייתן פיליון שתוך יומיים הגיע לארבע מאות אחוזים מהמימון שבוקש, שהיה גבוה מאוד יחסית לעובדה שהם עושים סדרת רשת "דלת תקציב". 


באמת שאני בעד הפרוייקט שלהם, ואם היו לי עוד כמה שקלים בחשבון הבנק הייתי תורם להם בכיף, אבל זה ממש מוזר שיצירה של מאסטר אמיתי כמו חודורובסקי זוכה לכל כך מעט תמיכה מהציבור, במיוחד אחרי החזרה לתודעה הציבורית עם סרט מדהים כמו הדוקומנטרי על חולית.
אני בחרתי לתת לו כמה זוזים, מה אומרים? רוצים לקחת חלק בהיסטוריה של הקולנוע ולעזור על הדרך לאמן ולוחם רוחני?

לאינדי גוגו של פיליון וטודיק.

עוד כמה דברים:
אוליבר סאקס גילה שלא נותר לו עוד הרבה זמן כאן על הכדור והחליט לכתוב מאמר עצוב, אך מלא אופטימיות ותובנות מדהימות על חייו, על החיים בכלל ועל המוות.
סאקס יצטרף לשורה של אנשים גדולים שעזבו אותנו בשבועיים האחרונים, ולכן אנצל את השורות הללו להגיד תודה לדיוויד אלן, סם סיימון, ליאונרד נימוי וטרי פרצ'ט. כנראה שגן עדן החליט להשתדרג קצת.

כמה מחוות יפות לפרצ'ט מרחבי הרשת:

קומיקס יפה ומרומם של XKCD
ואחת של Mary Death

החדש של JEFF the brotherhood, ממש ממש אחלה ומזכיר לי תקופות טובות בהן היה לי שיער בכל מיני צבעים ולא ידעתי מה זה אומר להיות עוסק פטור. או מורשה לצורך הענין.

איתן הוק מדבר על כל מיני נושאים סביב הסרט "Boyhood" וסביב חייו בתור שחקן שנהנה מההצלחה, אך לא בכל מחיר. מסתבר שיש לא המון דברים מעניינים להגיד על הוליווד, על הצלחה, על החיים ועל מה קורה כשמשתינים ליד ביל קלינטון. מומלץ.

DRKWAV היא שיתוף פעולה בין הסקסופוניסט סקריק (Mad Season, Les Claypool), הקלידן ג'ון מדסקי (מדסקי מרטין & ווד) והמתופף אדם דייטצ'. ביחד הם עושים משהו די מוזר, אך גרובי וממש מגניב, אם כי לא לכל אוזן.
באתר גלייד פורסם שיר חדש שלהם וכאן אפשר לראות אותם בהופעה:


גל דה פז היא פשוט זמרת אדירה עם צינורות מרשימים שעושה רוקנרול בלוזי פאנקי שלא יביש אף זמרת מהצד השני של האטלנטי. ריספקט.

מייקל גורדון עושה בטהובן ועוד יצירה מקורית שלו שיכולות להנעים את יומכם, בלי קשר למי ינצח היום בבחירות.


Mugstar ודאמו סוזוקי הוציאו אלבום משותף שכולו רוק חללי ופסיכדלי. אני אהבתי וצללתי.


גרנד אסטוריה הם הרכב רוסי שעושה הרבה שמח עם רוקנרול סטונרי שנשמע כאילו הגיע מהמדבר ולא מהקור של סט פטרסבורג.


המוסיקה של מארק מגוויר מושלמת לימי חורף, כמו זה שאמור להגיע בסוף השבוע הקרוב, או סתם אם בא לכן/ם לקרוא ספר פוסט אפוקליפטי ולספק לו פסקול מתאים. כנראה שקצת איחרתי עם האלבום הזה, כי האביב ממש כאן.


Dangue Fever מגדירים את עצמם כמוסיקת סרף קמבודית, מה שזה לא אומר.
מה שכן, זה נשמע פאקינג מדהים ואני ממש ממליץ להשיג את האלבום הזה, כי הוא יכול לעשות המון טוב בלב.
טעימה קטנה לבינתיים:



סימור סאקס (בלי קשר לאוליבר) נשמע כמו דמות מהסימפסונס, אבל הוא מוסיקאי הולנדי שעושה פאז פסיכדלי די מגניב.


משוואות אולי נשמע כמו שם ספרו החדש של בני גורן, אבל בעצם מדובר בלהקה פורטוגלית שמרחפת בחלל תוך כדי נגינה, או לפחות נשמעת כך. 

מלכת הלטאות האיטלקית עושה לז'אנר הסטונר המדברי מה שסרג'יו לאונה עשה למערבונים. מוסיפה ספגטי. וזה טעים לאללה.

INHIBIS עושה את אותו הדבר, רק בסלובנית ויותר קשוח.


המאגז היו יכולים לתת כיפים לסבאת' וזפלין בסוף הסבנטיז, אבל הם נולדו כמה עשורים מאוחר מדי, אז בואו נעשה להם ולנו ג'סטה ונקשיב לאלבום המשובח הזה.


וזה סרט קצר המפגיש בין שני עולמות מדהימים אך שונים לחלוטין: להקת המטאל משוגע והודו.
אום.



ג'ף ברידג'ס האדיר החליט לעזור לכולנו לישון והוציא את האלבום המוזר והיפהפה הזה.
לילה טוב ושינוי מוצלח!

יום שלישי, 10 בפברואר 2015

מוכנים?

כי Ready Player One יכול לעשות לכם המון טוב בחיים.
לי הוא עשה.
שמעתי על הספר הזה כבר די מזמן, אך כנראה שמשהו לא הבשיל בי עד עכשיו.
לפני כמה שבועות ראיתי שהספר מוצע למכירה בהנחה מטורפת בקינדל (עשרה ש"ח!) והעטיפה החדשה משכה אותי. אני מודה ששפטתי את הספר על פי העטיפה (והמחיר) ומודה לאל על כך, כי מדובר ביצירת מופת מודרנית שמדברת בעיקר, אבל לא רק, לילדי אייטיז/ניינטיז כמוני.


נכון עטיפה מגניבה?
זהו סיפורו של ווייד, יתום מתבגר החי בעתיד הלא כל כך רחוק בשכונת מגדלי קארוונים (המצאה שבטוח גרמה לכמה אנשים לרוץ ולחדש את כישורי הנדל"ן שלהם) עם דודתו המרשעת ועוד מספר דו ספרתי של אנשים. החיים קשים ועניים בעולם הכמעט פוסט אפוקליפטי בו מתרחש הספר והמוצא היחיד הוא האואזיס - מעין הכלאה בין רשת חברתית, משחק מחשב, בית ספר ועוד ועוד ועוד.
הספר נפתח עם מותו של ג'יימס האלידיי, ממציא ומפתח האואזיס, מעריץ מטורף של כל דבר הקשור בתרבות הפופ של שנות השמונים ואיש מאוד מסתורי. רגע לאחר ההודעה על המוות, מוקרן ברחבי האואזיס סרטון בו האלידיי מזמין את כל המשתמשים למשחק המחשב הגדול בכל הזמנים - מרדף אחר שלוש ביצי הפתעה (Easter Eggs) שיוביל את המוצא המאושר לזכות בהונו העצום של האלידיי!
בלי לספיילר יותר מדי, רק אספר שווייד יוצא למסע שיקח אותו מאתר מגדלי הקארוונים (בטוח מישהו עכשיו מסתכל על איזה מגרש ומדמיין את סביוני קראקאבמה) עמוק לתוך העולם המאוד מגניב של האואזיס ולתוך מוחו של ג'יימס האלידיי, או בשמו הארצי, הסופר ארנסט קליין.
קליין כתב את הספר מתוך הערכה והערצה עצומה למשחקי מחשב, D&D, רוק, סרטים, ספרים וסדרות טלוויזיה, בעיקר מהאייטיז והניינטיז, אך לא רק. קליין שולט בידע ובסיפור כמו שליט מבוך מיומן ומוליך את ווייד ואותנו בתעלומה שהיא האואזיס ובין מחוות ברורות ונסתרות (חישבו על השמות של הדמויות בתוך המשחק) שמעשירות את הספר עד לרמה שהרגשתי שקליין כתב את הספר במיוחד בשבילי. התחברתי מאוד לדמותו של ווייד והעובדה שזהו ספר הביכורים של קליין מאוד נגעה לליבי והזכירה עוד יצירת ביכורים משובחת - The Martian, מבחינת הסיפור, הדמות הראשית והדרך שלה להתמודד עם המצב אליה נקלעה וגם מבחינת האהבה והמסירות שאנדי וייר (The Martian) וארנסט קליין חולקים.
משיטוט באתר המאוד מגניב של קליין גיליתי שהוא כתב את התסריט לעוד יצירה שעוסקת בהערצה, Fanboys, סרט מומלץ לכל חובבי הקולנוע והסטאר וורס באשר הם.

הטריילר של Fanboys

בקרוב עומדים לצאת סרט המבוסס על הספר וספר חדש של קליין שנראה גם הוא מגניב ביותר. ממליץ גם לשוטט בטאמבלר המוקדש ל-Ready Player One, אבל רק אחרי שקראתם את הספר, כדי לא לחשוף פרטים חשובים מהעלילה.

בבלוגים של קמרלינג וניימן כבר נכתב על הספר, ממליץ בחום לקרוא את מה שהם כתבו.
רוצים לשחק?
הספר בעברית בהוצאת עם עובד.
הספר באנגלית באמאזון.

ואם במשחקים עתיקים עסקינן, שימו לב לדברים הבאים:

1. הבלוג Open Culture חשף בפני את ארכיון האינטרנט המאפשר לכם לשחק במשחקי קונסולה ומשחקי מחשב ישנים ביותר על גבי דפדפן הבית שלכם. לא מומלץ לבעלי נטייה להתמכרות.

2. שוב ניימן, והפעם הוא חשף אותי לסרטון החמוד הזה:



3. אחרון חביב, הלהקה המצויינת טורצ' שחררה השבוע אלבום חדש ומלווה אותו עם קליפ שהוא בעצם משחק מחשב. אהבתי מאוד, גם את האלבום וגם את המשחק.

Torche Vs. Robots

אז לכו לקרוא, לשמוע, לראות או לשחק אבל זכרו שהחיים האמיתיים לא מתרחשים על גבי מסך או בין דפים. תעשו עם המידע הזה מה שנראה לכם.